פסח

פסח הוא שמו של קורבן שהוקרב בבית המקדש בארבעה עשר בניסן, לאחר חצות היום,
ונאכל בערבו של יום, בלילה הראשון של חג המצות, ונקרא קורבן פסח.
על שמו של הקורבן נקרא במקרא אותו יום שבו הוא מוקרב בשם "חג הפסח".
מאוחר יותר הפך שמו של הקרבן לשמם של שבעת ימי חג המצות (החל ב-ט"ו בחודש ועד כ"א בו),
וכיום הוא משמש כשם העיקרי לחג, נוסף על השמות המקראיים חג המצות, חג האביב, והשם מן התפילה, זמן חירותנו.

חג זה הוא חג מקראי הנחגג לזכר יציאת בני ישראל ממצרים והפיכתם לעם.
חג זה הוא הראשון מבין שלוש הרגלים המופיעים בתורה, מאחר שלפי התורה, השנה מתחילה בחודש ניסן.
הוא נחוג במשך שבעה ימים (בחו"ל: שמונה ימים), החל ביום ט"ו בניסן. החג מתאפיין באיסור חמץ בכל ימי החג,
ובחובה לאכול מצה בלילה הראשון. בזמן שבית המקדש היה קיים, בני ישראל היו עולים לרגל לירושלים,
וצולים שם את קורבן הפסח (הקורבן השתמר עד היום אצל השומרונים, וכן היה מקובל בקרב היהודים באתיופיה).

בפסח ישנן מצוות רבות: מעבר לקורבן הפסח וקורבן החגיגה שהיו מקריבים בזמן המקדש, ישנה גם מצווה לאכול מצה,
מרור וחרוסת ולשתות ארבע כוסות יין בלילה הראשון של החג, וכן לספר בו ביציאת מצרים
(מצווה המקוימת על ידי קריאת הגדה של פסח, ובדרך של שאלות ותשובות).
ישנו איסור לאכול חמץ ואף להחזיק חמץ ברשות האדם בכל שבעת הימים,
ועל כן גם קיימת מצווה לבדוק ולבער את החמץ קודם לכן. ביום הראשון וביום האחרון של החג יש איסור מלאכה כמו בכל
יום טוב (מלאכות "אוכל נפש" מותרות, שלא כבשבת), ובימים שביניהם, הנקראים חול המועד,
מותרות מלאכות רבות אחרות, לצורך שמחת החג, אך עדיין אסורות מלאכות אחרות,
בפרט כאלו שהיו יכולות להיעשות קודם החג ושיש בהן טרחה יתירה, אך גם כתיבה בדרך רגילה אסורה.

היום השביעי של פסח, אשר כאמור אף הוא יום טוב, נקרא שביעי של פסח.
על פי חז"ל, הוא נחוג לזכר קריעת ים סוף והצלת ישראל מפני צבא מצרים שרדף אחריהם,
ועל כן יש הקוראים בו את שירת הים. הקראים מסתמכים על הפסוק "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת
לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה" (דברים טז, ח) וקוראים ליום השביעי שביעי עצרת.